1 וימת שמואל ויקבצו כל־ישראל ויספדו־לו ויקברהו בביתו ברמה ויקם דוד וירד אל־מדבר פארן׃ ס

2 ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאד ולו צאן שלשת־אלפים ואלף עזים ויהי בגזז את־צאנו בכרמל׃ 3 ושם האיש נבל ושם אשתו אבגיל והאשה טובת־שכל ויפת תאר והאיש קשה ורע מעללים והוא [כלבו כ] (כלבי׃ ק) 4 וישמע דוד במדבר כי־גזז נבל את־צאנו׃ 5 וישלח דוד עשרה נערים ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה ובאתם אל־נבל ושאלתם־לו בשמי לשלום׃ 6 ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר־לך שלום׃ 7 ועתה שמעתי כי גזזים לך עתה הרעים אשר־לך היו עמנו לא הכלמנום ולא־נפקד להם מאומה כל־ימי היותם בכרמל׃ 8 שאל את־נעריך ויגידו לך וימצאו הנערים חן בעיניך כי־על־יום טוב בנו תנה־נא את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך לדוד׃

9 ויבאו נערי דוד וידברו אל־נבל ככל־הדברים האלה בשם דוד וינוחו׃ 10 ויען נבל את־עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן־ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדניו׃ 11 ולקחתי את־לחמי ואת־מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה׃ 12 ויהפכו נערי־דוד לדרכם וישבו ויבאו ויגדו לו ככל הדברים האלה׃ 13 ויאמר דוד לאנשיו חגרו ׀ איש את־חרבו ויחגרו איש את־חרבו ויחגר גם־דוד את־חרבו ויעלו ׀ אחרי דוד כארבע מאות איש ומאתים ישבו על־הכלים׃

14 ולאביגיל אשת נבל הגיד נער־אחד מהנערים לאמר הנה שלח דוד מלאכים ׀ מהמדבר לברך את־אדנינו ויעט בהם׃ 15 והאנשים טבים לנו מאד ולא הכלמנו ולא־פקדנו מאומה כל־ימי התהלכנו אתם בהיותנו בשדה׃ 16 חומה היו עלינו גם־לילה גם־יומם כל־ימי היותנו עמם רעים הצאן׃ 17 ועתה דעי וראי מה־תעשי כי־כלתה הרעה אל־אדנינו ועל כל־ביתו והוא בן־בליעל מדבר אליו׃

18 ותמהר [אבוגיל כ] (אביגיל ק) ותקח מאתים לחם ושנים נבלי־יין וחמש צאן [עשוות כ] (עשוית ק) וחמש סאים קלי ומאה צמקים ומאתים דבלים ותשם על־החמרים׃ 19 ותאמר לנעריה עברו לפני הנני אחריכם באה ולאישה נבל לא הגידה׃ 20 והיה היא ׀ רכבת על־החמור וירדת בסתר ההר והנה דוד ואנשיו ירדים לקראתה ותפגש אתם׃ 21 ודוד אמר אך לשקר שמרתי את־כל־אשר לזה במדבר ולא־נפקד מכל־אשר־לו מאומה וישב־לי רעה תחת טובה׃ 22 כה־יעשה אלהים לאיבי דוד וכה יסיף אם־אשאיר מכל־אשר־לו עד־הבקר משתין בקיר׃

23 ותרא אביגיל את־דוד ותמהר ותרד מעל החמור ותפל לאפי דוד על־פניה ותשתחו ארץ׃ 24 ותפל על־רגליו ותאמר בי־אני אדני העון ותדבר־נא אמתך באזניך ושמע את דברי אמתך׃ 25 אל־נא ישים אדני ׀ את־לבו אל־איש הבליעל הזה על־נבל כי כשמו כן־הוא נבל שמו ונבלה עמו ואני אמתך לא ראיתי את־נערי אדני אשר שלחת׃

26 ועתה אדני חי־יהוה וחי־נפשך אשר מנעך יהוה מבוא בדמים והושע ידך לך ועתה יהיו כנבל איביך והמבקשים אל־אדני רעה׃ 27 ועתה הברכה הזאת אשר־הביא שפחתך לאדני ונתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדני׃ 28 שא נא לפשע אמתך כי עשה־יעשה יהוה לאדני בית נאמן כי־מלחמות יהוה אדני נלחם ורעה לא־תמצא בך מימיך׃ 29 ויקם אדם לרדפך ולבקש את־נפשך והיתה נפש אדני צרורה ׀ בצרור החיים את יהוה אלהיך ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע׃ 30 והיה כי־יעשה יהוה לאדני ככל אשר־דבר את־הטובה עליך וצוך לנגיד על־ישראל׃ 31 ולא תהיה זאת ׀ לך לפוקה ולמכשול לב לאדני ולשפך־דם חנם ולהושיע אדני לו והיטב יהוה לאדני וזכרת את־אמתך׃ ס

32 ויאמר דוד לאביגל ברוך יהוה אלהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי׃ 33 וברוך טעמך וברוכה את אשר כלתני היום הזה מבוא בדמים והשע ידי לי׃ 34 ואולם חי־יהוה אלהי ישראל אשר מנעני מהרע אתך כי ׀ לולי מהרת [ותבאתי כ] (ותבאת ק) לקראתי כי אם־נותר לנבל עד־אור הבקר משתין בקיר׃ 35 ויקח דוד מידה את אשר־הביאה לו ולה אמר עלי לשלום לביתך ראי שמעתי בקולך ואשא פניך׃

36 ותבא אביגיל ׀ אל־נבל והנה־לו משתה בביתו כמשתה המלך ולב נבל טוב עליו והוא שכר עד־מאד ולא־הגידה לו דבר קטן וגדול עד־אור הבקר׃ 37 ויהי בבקר בצאת היין מנבל ותגד־לו אשתו את־הדברים האלה וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן׃ 38 ויהי כעשרת הימים ויגף יהוה את־נבל וימת׃

39 וישמע דוד כי מת נבל ויאמר ברוך יהוה אשר רב את־ריב חרפתי מיד נבל ואת־עבדו חשך מרעה ואת רעת נבל השיב יהוה בראשו וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה׃ 40 ויבאו עבדי דוד אל־אביגיל הכרמלה וידברו אליה לאמר דוד שלחנו אליך לקחתך לו לאשה׃ 41 ותקם ותשתחו אפים ארצה ותאמר הנה אמתך לשפחה לרחץ רגלי עבדי אדני׃ 42 ותמהר ותקם אביגיל ותרכב על־החמור וחמש נערתיה ההלכות לרגלה ותלך אחרי מלאכי דוד ותהי־לו לאשה׃

43 ואת־אחינעם לקח דוד מיזרעאל ותהיין גם־שתיהן לו לנשים׃ ס

44 ושאול נתן את־מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן־ליש אשר מגלים׃