1 מי־יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת־עמי׃

2 מי־יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את־עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בגדים׃

3 וידרכו את־לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ כי מרעה אל־רעה ׀ יצאו ואתי לא־ידעו נאם־יהוה׃ ס

4 איש מרעהו השמרו ועל־כל־אח אל־תבטחו כי כל־אח עקוב יעקב וכל־רע רכיל יהלך׃

5 ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו למדו לשונם דבר־שקר העוה נלאו׃

6 שבתך בתוך מרמה במרמה מאנו דעת־אותי נאם־יהוה׃ ס

7 לכן כה אמר יהוה צבאות הנני צורפם ובחנתים כי־איך אעשה מפני בת־עמי׃

8 חץ [שוחט כ] (שחוט ק) לשונם מרמה דבר בפיו שלום את־רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו׃

9 העל־אלה לא־אפקד־בם נאם־יהוה אם בגוי אשר־כזה לא תתנקם נפשי׃ ס

10 על־ההרים אשא בכי ונהי ועל־נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי־איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד־בהמה נדדו הלכו׃

11 ונתתי את־ירושלם לגלים מעון תנים ואת־ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב׃ ס

12 מי־האיש החכם ויבן את־זאת ואשר דבר פי־יהוה אליו ויגדה על־מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר׃ ס 13 ויאמר יהוה על־עזבם את־תורתי אשר נתתי לפניהם ולא־שמעו בקולי ולא־הלכו בה׃ 14 וילכו אחרי שררות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם׃ ס 15 לכן כה־אמר יהוה צבאות אלהי ישראל הנני מאכילם את־העם הזה לענה והשקיתים מי־ראש׃ 16 והפצותים בגוים אשר לא ידעו המה ואבותם ושלחתי אחריהם את־החרב עד כלותי אותם׃ פ

17 כה אמר יהוה צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל־החכמות שלחו ותבואנה׃

18 ותמהרנה ותשנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו־מים׃

19 כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו בשנו מאד כי־עזבנו ארץ כי השליכו משכנותינו׃ ס

20 כי־שמענה נשים דבר־יהוה ותקח אזנכם דבר־פיו ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה׃

21 כי־עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ בחורים מרחבות׃

22 דבר כה נאם־יהוה ונפלה נבלת האדם כדמן על־פני השדה וכעמיר מאחרי הקצר ואין מאסף׃ ס

23 כה ׀ אמר יהוה אל־יתהלל חכם בחכמתו ואל־יתהלל הגבור בגבורתו אל־יתהלל עשיר בעשרו׃ 24 כי אם־בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני יהוה עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי־באלה חפצתי נאם־יהוה׃ ס

25 הנה ימים באים נאם־יהוה ופקדתי על־כל־מול בערלה׃ 26 על־מצרים ועל־יהודה ועל־אדום ועל־בני עמון ועל־מואב ועל כל־קצוצי פאה הישבים במדבר כי כל־הגוים ערלים וכל־בית ישראל ערלי־לב׃ ס